שד"ל על דברים כ״א

1 כי ימצא חלל: מצות עגלה ערופה איננה למען יתגלה הרוצח כדעת הרמב"ם מורה ח"ו פרק מ'. ואחריו בעל ס' החינוך ודון יצחק ובעל מנחה בלולה והמעמר, אלא לשתי כוונות: האחד, לחזק האמונה המפורסמת באומה שכל ישראל ערבים זה לזה, ושלארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו; ולכן אחרי שאין הרוצח ידוע להם, ולא יוכלו לעשות בו דין, יערפו תחתיו העגלה, וירחצו הזקנים את ידיהם, לסימן כי הם ושולחיהם נקיים, וכפיהם לא כגואלו בדם ההרוג. והשנית כדי שבתוקף אמונתם בעונש המגיע לארץ בשביל הדם אשר שופך בה, לא יבאו להרוג נקי שיהיה נחשד על הרציחה ההיא, בזולת ראיה גמורה ועדות ברורה. כי אמנם אעפ"י שיודעים היו שאין כל העם ערבים על מכה רעהו בסתר היה אפשר להם לחשוב שזה אמנם אינו אלא כשאין ההרוג ידוע, אבל בנדון שלנו שהחלל נמצא, יתכן שיהיו כל הקהל נענשים אם לא ישתדלו עד שימצא הרוצח.

1 אל נחל איתן: רש"י וכל הקדמונים אונקלוס וירושלמי וסורי ויוני ורומי פירשו נחל ענין עמק, ואיתן קשה, מן איתן מושבך ושים בסלע קנך, וכן נכון; והרמב"ם הלכות רוצח פרק ט' פירש נחל מים השוטף בחוזק, וכן שולטענס ורבים מן האחרונים פירשו איתן נצחי, ונחל איתן הוא לדעתם נהר שאינו פוסק, ונסתייעו מעמוס ה' כ"ד ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן, ומתהלים ע"ד ט"ו אתה הובשת נהרות איתן, ופירשו אשר לא יעבד בו ולא יזרע, כי כשהנחל יחרב ויבש יתכן לעבוד ולזרוע בקרקעיתו, ואם הנחל אינו פוסק לא יתכן לעבוד ולזרוע בו. וכתב ראז' כי לכך היו עורפים העגלה אל נחל איתן, כדי שהמים השוטפים ישטפו את דמה; וזה שבוש, ונהפוך הוא, כי לכך צותה תורה שיערפו את העגלה בקרקע קשה, כדי שיהיה דמה נשאר ורישומו ניכר ובלתי נבלע, על דרך נתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות, כדי שיצעק חמס, כטעם קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, והנה מאחר שלא היה אפשר להמית הרוצח כי לא היה נודע, ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו, צותה תורה לשפוך תחתיו דם העגלה לכפר על הארץ ועל העם, והדם הזה המכפר ראוי שלא יתבלע בקרקע, אבל ישפך על צחיח סלע, לכפר על הדם הנקי, ולהשקיט צעקתו שהוא צועק מן האדמה. גם הביאו קצת מן האחרונים ראיה מן ורחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל, שהיה הנחל מקום מים, וגם זה הבל, כי לא אמר הכתוב שירחצו את ידיהם בנחל, אלא על אצל העגלה הערופה בנחל, ואין ספק שזקני העיר היו באים שם עם משרתיהם, והיו מביאים עמהם ספל מים ושאר כלים המצטרכים לאותה מצוה.

1 ועינינו לא ראו: שאם ראינו מי ששפך אותו, הרגנוהו, ורחיצת הידים לעשותן נקיות, והוא דרך סימן, כמו ידיכם דמים מלאו, ואמרם ידינו לא שפכו לא שתעלה על דעתך שהם הרגוהו, אבל טעמו ידינו נקיות מהריגתו מכל וכל, שלא גרמנו מיתתו בשום פנים כגון בהעדר שמירה בדרכים או בהעלים עין מֵרוצחים אחרים.

1 והבאתה וגו': הכוונה כדברי נתה"ש שלא יכריחנה להיות לו לאשה מיד, עודה מצטערת על פרידתה מבית אביה, אבל יניח לה שתתאבל ותעשה רצונה חדש ימים ואח"כ יקחנה לו לאשה. והנה גלוח הראש היה סימן אבלות אצל בני קדם: כי כל ראש קרחה וכל זקן גרועה ירמיהו מ״ח:ל״ז, וכן והסירה את שמלת שביה היא שמלה של שק שנתנה עליה בבוא האויב בעיר והיתה נקראת שמלת שבי, כי היו לובשים אותה כראותם כי כלתה להם הרעה, והנה מאחר שבדעתך לקחתה לך לאשה לא תניחה בניוולה, ואע"פ שתניח לה לבכות את בית אביה, תפייסנה בדברים ותודיע לה שאיננה בשביה. ולשון ועשתה את צפרניה אין ספק שענינו תקון. ואנחנו לא נדע מנהג הימים ההם, ואולי תקון הצפרנים לאבלות הוא הוא גידולם, שאם היה מנהג האבלים לגדל צפרניהם גידולם זהו תקונם.

1 תתעמר: נ"ל בחלוף אל"ף בעי"ן מל' יתאמרו כל פועלי און, את ה' האמרת היום.

2 תחת: זה שאסור לך להתעמר בה הוא חלף ובשכר מה שעניתה, וכיוצא בזה למטה כ"ב כ"ט.

1 סורר: נ"ל שאינו עושה מה שאומרים לו לעשות, ומורה עושה מה שאומרים לו שלא יעשה, וזה מכעיס יותר.

1 כי קללת אלהים תלוי: הריגת החוטא עושה רושם ברואים, וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד; אבל ההתאכזרות על הגוף המת אינו מועיל כלום, אבל הוא מזיק, ואם יונח הנהרג תלוי על העץ למאכל לעוף השמים, זה לא יועיל להרחיק את האדם מן העברה, רק יביא ברואיו הרגשת חמלה ורחמים, ויבאו לקלל את השופטים והמשפט האלהי. כן דעת רשב"ם והוא הנכון. ור' יוסף קרא פירש: מה שעשה עברה שקלל השם, כבר נטל שכרו ועונשו, שהרי תלו אותו, ולכך לא תלין נבלתו זה מצאתי בגליון פירוש התורה כ"י שבידי, שהודעתי טיבו בכרם חמד ז' עמוד ס"ח. ואחריו החזקוני כתב: דבר אחר; יאמרו אם הקל במצות הקב"ה כבר נטל במיתה את שלו, ודי לו במה שנתלה. ודבריהם קרובים לדברי רשב"ם אלה שהם מפרשים קללת אלהים על החוטא שקלל את השם לדעת ר' יוסף קרא או הקל במצותיו לדעת החזקוני, ואולי היה קשה בעיניהם לפרש אלהים על השופטים, כדעת רשב"ם, ולפי דעתי אין הקללה לשופטים ממש, אלא למשפט האלהי, כי השופטים לא ישפטו אלא על פי הדינים האמורים בתורת האלהים, וכשהם עונשם והורגים, המשפט לאלהים הוא.

2 ולא תטמא את אדמתך: ועוד טעם אחר שאין ראוי שתגרום טומאה לארצך, מה שיהיה אם יונח הפגר תלוי עד שיפול איברים איברים, ויתפזרו חלקיו כה וכה.